הזכות לקרוא

תוכן העניינים

הערת המחבר
מקורות
חומר קריאה נוסף

מאמר זה התפרסם בכתב העת Communication of the ACM (כרך 40 מס' 2) שיצא בפברואר 1997.

(מתוך "הדרך לטייקו", קובץ מאמרים על מייסדי המהפיכה של לונה, שפורסם בלונה-סיטי בשנת 2096).

עבור דן הלברט, הדרך לטייקו החלה בתקופת לימודיו בקולג' - כאשר ליסה לנץ שאלה אותו אם הוא יסכים להשאיל לה את המחשב שלו. שלה התקלקל, והסיכוי היחיד שלה לעבור את פרוייקט אמצע הסימסטר, היה למצוא מישהו שישאיל לה את המחשב שלו. דן היה היחיד שהיה לה אומץ לבקש ממנו בקשה כזאת.

הבקשה הציבה את דן בפני דילמה קשה. לא היה לו שום ספק - הוא יעזור לה. רק שזה לא כל כך פשוט - אם הוא ישאיל לה את המחשב, היא עלולה לקרוא את הספרים שהוא התקין שם. מחוץ לעובדה שאתה יכול למצוא את עצמך בכלא לשנים ארוכות, על כך שאיפשרת למישהו אחר לקרוא את הספרים שמיועדים עבורך - עצם הרעיון של לחשוף את הספרים לקריאה של מישהו אחר זיעזע אותו. כמו שאר האנשים, גם הוא חונך מגיל צעיר ששיתוף אחרים בספרים שלך הוא מעשה רע, לא מוסרי - משהו שרק "פיראטים" עושים.

ואם ליסה תציץ בספרים, לא היה הרבה סיכוי שהסמכות להגנת תוכנה, ה- SPA, לא תתפוס אותו. בשעורי התוכנה, דן למד שכל ספר מכיל מנגנון מעקב על זכויות יוצרים, שדיווח לסמכות הרישוי המרכזית, מתי, היכן, ועל ידי מי כל ספר נקרא. (הם השתמשו בזה לאיתור עברייני קריאה, וכן ליצירת פרופיל אישי של הקוראים, שנמכר לאנשי המכירות בתחומים השונים.) בפעם הבאה שהמחשב שלו יחובר לרשת, סמכות הרישוי המרכזית תגלה את זה, והוא כבעלים של המחשב יחטוף קרוב לוודאי עונש כבד על כך שלא עשה מספיק כדי למנוע את ביצוע הפשע.

אמנם ליסה קרוב לוודאי לא התכוונה לקרוא את הספרים שלו. היא כנראה באמת רק ביקשה להשתמש במחשב כדי לסיים את פרוייקט אמצע הסימסטר שלה בזמן, אבל דן ידע שליסה הגיעה ממשפחה לא מבוססת, ושהיא בקושי יכלה להרשות לעצמה את מימון הלימודים - על אחת כמה וכמה, את מימון הקריאה. הוא ידע שהסיכוי להצליח בלימודים מבלי להשתמש בספרים, היה נמוך, ושהפיתוי של ליסה לקרוא בספריו היה גבוה. הוא הבין מצויין את המצב. גם הוא נאלץ לקחת הלוואה לצורך מימון הקריאה במאמרי מחקר. (10% מדמי הקריאה הועברו כתמלוגים לחוקרים שכתבו את המאמרים, ודן שהיה תלמיד מוכשר וששאף לקריירה אקדמית, קיווה שבעתיד, המחקרים שלו, באם יהיו אליהם מספיק הפניות, יכניסו לו מספיק כסף כדי שיוכל להחזיר את דמי ההלוואה.)

בשלב מאוחר יותר, דן ילמד שהיו זמנים שבהם כל אחד יכל לגשת לספריה ולקרוא את המאמרים האקדמיים, ואפילו ספרים, מבלי שיהיה צריך לשלם עבור קריאתם. היו זמנים שבהם אוהבי לימוד היו יושבים בספריה וקוראים אלפי עמודים, וכל זאת מבלי להזדקק למענקי ספריה ממשלתיים. אלא שהחל משנת 1990, החלו ההוצאות לאור, גם המסחריות וגם אלו שללא כוונת רווח, לגבות תשלום עבור הגישה לכתבי העת. עד לשנת 2047, כבר הפכו הספריות הציבוריות ללא יותר מאשר זכרון עמום.

היו כמובן דרכים לעקוף את מנגנון המעקב של סמכות הרישוי המרכזית, ואת ה- SPA. מיותר לציין שהן היו כמובן בלתי חוקיות. באותה כיתה יחד עם דן, למד בחור חביב בשם פרנק פרטוצ'י, שהצליח לשים את ידו ולהחזיק באופן לא חוקי ב-debugger (תוכנה לניפוי ותיקון שגיאות בתוכנות), והוא השתמש בה כדי לעקוף את מנגנון הבקרה על זכויות היוצרים, בשעה שקרא בספרים. אבל פרנק סיפר על זה ליותר מדי חברים, ובסופו של דבר אחד מהם הסגיר אותו ל- SPA בתמורה לפרס שהוצע למסגירים (סטודנטים שנקלעו לחובות כלפי ה- SPA לא תמיד עמדו בפיתוי לבגוד בחבריהם). בשנת 2047 ישב פרנק פרטוצ'י בכלא. לא על ביצוע עבריינות קריאה, אלא על כך שהחזיק ברשותו את תוכנת ה- debugger.

בהמשך, דן ילמד, שהיו זמנים שבהם כל אחד יכל להחזיק תוכנות לניפוי שגיאות, וזה היה חוקי. היו אפילו תוכנות כאלו להורדה בחינם מהרשת או בתקליטורים זולים, אבל משתמשים רגילים התחילו להשתמש בהן כדי לעקוף את מנגנון הבקרה על זכויות היוצרים, ובשלב מסויים קבע שופט, שמכיוון שהשימוש בתוכנות לצורך עקיפת מנגנון ההגנה על זכויות היוצרים, הפך להיות השימוש העיקרי בהן, יש לראות את התוכנות עצמן כבלתי חוקיות. מפתחי התוכנות נשלחו לכלא.

תוכניתנים עדיין היו זקוקים לתוכנות כאלו לצורך פיתוח תוכנות, אבל בשנת 2047, ספקיות ה- debuggers הוציאו רק עותקים ממוספרים של התוכנות ורק לגורמים מוכרים שקיבלו את האישורים המתאימים, ותחת הגבלות שימוש. דן השתמש בתוכנה כזאת בשעורי התוכנה שלו, לקולג' שלו היה רשיון להחזיק בה, אבל היא נשמרה מאחורי פיירוול מיוחד, כך שהיה ניתן להשתמש בה רק עבור שעורי התוכנה.

היה ניתן כמובן גם לעקוף את המנגנון להגנת זכויות יוצרים ע"י התקנה של ליבה חלופית של מערכת ההפעלה. דן בהמשך ילמד שבעבר היה ניתן להשיג ליבות כאלו, ואפילו מערכות הפעלה שלמות בחינם ובאופן חוקי. מערכות אלו היו קיימות וחוקיות עד לסוף המאה העשרים, אבל לא רק שמערכות ההפעלה הללו בדיוק כמו תוכנות ה- debugger הפכו כעת לבלתי חוקיות, אלא שגם אם היתה לך מערכת הפעלה כזאת, לא יכלת להתקין אותה מבלי לדעת את הקוד הסודי של חומרת המחשב שלך, ולא היה שום סיכוי שבעולם שמייקרוסופט או ה- FBI ימסרו לך את הקוד הסודי הזה.

לדן היה ברור שהוא לא יוכל סתם כך להשאיל לליסה את המחשב שלו. מצד שני, לא היה לו הלב לסרב לה. היא היתה האישה שהוא אהב, ועצם העובדה שהיא הרגישה מספיק חופשיה כדי לפנות אליו... זה היה יכול להיות גם סימן לאהבתה אליו.

דן פתר את הדילמה ע"י נקיטת צעד הרבה יותר מרחיק לכת ונועז. הוא מסר לה גם את סיסמת הזיהוי האישית שלו. עכשיו אם ליסה תקרא את ספריו, סמכות הרישוי המרכזית תראה כאילו הוא זה שקורא בהם. זה כמובן עדיין היה בגדר פשע, אבל הסיכוי להתפס היה נמוך יותר. הם היו יכולים לתפוס אותו רק אם ליסה היתה מספרת להם.

מיותר כמובן לציין, שאם בית הספר יגלה שדן מסר לליסה את הסיסמה האישית שלו, זה יהיה הסוף גם של דן וגם של ליסה כתלמידים, ללא שום קשר לשימוש שהיא עשתה בסיסמה. מדיניות בית הספר היתה שכל נסיון להתערב באמצעים שבית הספר נקט כדי לעקוב אחר השימוש של התלמידים במחשב, היה בסיס מוצדק להליך משמעתי. לא משנה מה בדיוק עשית עם המחשב, העבירה היתה על עצם העובדה שהקשיית על המערכת לבקר אותך. הם הניחו שאם עשית דבר כזה, זה בוודאי לצורך פעילות אסורה אחרת. הם לא נדרשו לברר גם מה היתה אותה פעילות.

סטודנטים לא נזרקו מבית הספר בגלל דבר כזה - לפחות לא באופן ישיר. במקום זה נחסמה מהם הגישה למחשבי בית הספר. מה שממילא היה מוביל בהכרח לכך שהם יכשלו בכל המקצועות.

דן עוד עתיד ללמוד שמדיניות בית ספרית כזאת החלה רק בשנת 1980, כאשר מספר הולך וגדל של סטודנטים באוניברסיטאות החלו להשתמש במחשבים. עד אז אוניברסיטאות נקטו בגישה שונה - הם הענישו רק במקרים שהתגלו פעילויות מזיקות. העובדה שהפעילות עלולה להיות בלתי חוקית לא היוותה באותה תקופה סיבה מספקת לענישה.

למרות הפרסים, ליסה לא דיווחה ל- SPA וגם לא לבית הספר. להיפך, העובדה שהוא הסכים לעשות עבורה את מה שעשה רק חיזקה את הקשר ביניהם, והובילה לחתונתם. היא גם גרמה להם להרהורי כפירה בכל מה שלימדו אותם כילדים על "פיראטיות", ועל עברייני קריאה. הזוג התחיל ללמוד על ההסטוריה של זכויות היוצרים, על ברה"מ ועל ההגבלות שהיו שם על העתקות, וגם על החוקה המקורית של ארה"ב. הם עברו ללונה, שם הם מצאו אנשים אחרים שכמוהם ברחו מזרועה הארוכה של ה- SPA. כשמרד Tycho החל בשנת 2062, הזכות האוניברסלית לקרוא, היתה אחת ממטרותיו.

הערת המחבר

הערה זו עודכנה ב- 2002

המלחמה על הזכות לקרוא, היא מלחמה שמתרחשת ממש כעת. אמנם יקח אולי 50 שנה עד שדרך החיים הנוכחית תעלם לחלוטין, אבל מרבית החוקים והפרקטיקות שהוזכרו בסיפור כבר עלו על שולחן הדיונים. רבים מהם כבר נחקקו בארה"ב ובמקומות אחרים. בארה"ב בשנת 1998, נחקק חוק הקרוי Digital Millenium Copyright Act (בקיצור- DMCA), שיצר את הבסיס החוקי שמאפשר חוקית להגביל את זכויות השיתוף והקריאה של ספרים ממוחשבים (וחומרים ממוחשבים אחרים). ב- 2001 הטיל האיחוד האירופי מגבלות דומות במסגרת הוראות לגבי זכויות יוצרים.

עד לאחרונה, היה הבדל מהותי אחד בין הסיפור למציאות: הרעיון שמייקרוסופט וה- FBI יחזיקו סיסמאות שליטה על המחשבים האישיים ברמת החומרה, ולא יתנו לך גישה אליהן, הוצע רק ב- 2002. זה נקרא "מחשוב אמין" (trusted computing), או "פלאדיום".

בשנת 2001, הסנטור האמריקאי פריץ הולינג (שמומן ע"י תאגיד דיסני [מסע הבחירות שלו התבסס על מימון מתאגיד דיסני. ע.פ.]), הציע הצעת חוק שנקראת SSSCA, שתחייב כל מחשב חדש להכיל התקני הגבלה יחודיים קבועים בחומרת המחשב, שמשתמש המחשב לא יוכל לעקוף אותם. אם נעקוב אחר עניין הרכיב המדובר, ואחר ההצעות שונות של הממשל האמריקאי שקשורות בהחזקת מפתח סודי נוסף [שיהיה כנראה מוחזק ע"י הרשויות. ע.פ.] ניתן לראות כאן מגמה לטווח ארוך - יותר ויותר שליטה לגורמים שונים בשלט רחוק על המחשבים שלנו, ופחות ופחות שליטה למשתמשי המחשב על המחשבים שלהם. מאז, השם של ה- SSSCA שונה ל- CBDTPA. ניתן לראות בזה ראשי תיבות של Consume But Don't Try Programming Act (כלומר "צרוך, אבל אל תנסה לתכנת בעצמך").

בשנת 2001, ארה"ב החלה לנסות להשתמש בהצעת אזור הסחר החופשי של אמריקה, ה- FTAA, כאמצעי לכפות את החוקים הללו על המדינות בעולם המערבי. ה- FTAA הוא אחד מאותם הסכמי סחר חופשי, שלמעשה נועדו להגדיל את כוחם של העסקים על פני כוחן של ממשלות דמוקרטיות. כפיית חוקים כדוגמת ה- DMCA היא דוגמא שמאפיינת את רוח הדברים. ארגון ה- Electronic Frontier Foundation (ה- EFF) פונה בזאת לאנשים להסביר לממשלות אחרות, מדוע הן צריכות להתנגד לתוכנית הזאת.

ה- SPA, ארגון שקיים גם במציאות, ושראשי התיבות שלו הן Software Publishers Association, (כלומר איגוד מפיצי התוכנה), [בגירסה האנגלית של הסיפור, ה-SPA היה ראשי תיבות של Software Protection Authority, כלומר "הסמכות להגנת תוכנה". ע.פ.], הוא הגורם שבסיפור משחק את תפקיד המעין משטרה. במציאות שלנו את התפקיד הנ"ל לקח ארגון ה-Business Software Alliance, ה- BSA. נכון לימים אלו עדיין לא מדובר בגוף משטרתי רשמי, אם כי באופן לא רשמי הוא בהחלט נוהג כגוף משטרתי. בשיטות שמזכירות את המשטר הסובייטי בימים עברו, היא מזמינה אנשים לדווח על עמיתיהם לעבודה ועל חבריהם. מסע היחצ"נות הטרוריסטי של ה- BSA בארגנטינה ב- 2001 פיזר איומים מרומזים שאנשים ששיתפו תוכנות עלולים למצוא את עצמם כקורבנות אונס בכלא.

בזמן שהסיפור נכתב, ה- SPA איים על ספקיות שרותי אינטרנט קטנות, שיאפשרו ל- SPA לעקוב אחרי כל הלקוחות שלהן. מרבית הספקיות נכנעו מכיוון שהן לא יכלו לעמוד בכל מה שכרוך במאבק משפטי (ראו, Atlanta Journal - Constitution, 1 October 96, D3). לפחות ספקית אחת, Community ConneXion באוקלנד, קליפורניה, סרבה לדרישת ה- SPA, והוגשה נגדה תביעה משפטית. אח"כ, ה- SPA החליטו לחזור בהם מהתביעה, אולם קיבלו את ה- DMCA שנתן להם את את הכוח שהם חיפשו.

מדיניות האבטחה האוניברסיטאית שתוארה בסיפור איננה דמיונית - לדוגמא, באחת מהאוניברסיטאות באזור שיקגו, כאשר אתה נכנס למחשב אתה מקבל את ההודעה הבאה (הגרשיים במקור):

"מערכת זו הינה לשימוש משתמשים מורשים בלבד. משתמשים ללא הרשאה, או שחורגים מההרשאה שניתנה להם, חשופים לכך שכל פעולותיהן יהיו מנוטרות ומתועדות ע"י אחד מאנשי הסיסטם. במהלך המעקב אחרי אנשים שמשתמשים במערכת באופן לא תקין או במהלך תחזוקה שגרתית של המערכת, יתכן שגם פעילויות של משתמשים מורשים יהיו תחת מעקב. עצם השימוש במערכת זו יחשב כהסכמה מפורשת למעקב כזה, ועל המשתמש לקחת בחשבון כי מעקב כזה חושף ראיות אפשריות לפעילויות בלתי חוקיות, או הפרות של תקנות האוניברסיטה. איש הסיסטם יוכל להעביר ראיות אלו לסמכויות האוניברסיטאיות, או לגורמים האחראים על אכיפת החוק."

זו גישה מעניינת לתיקון הרביעי לחוקה: לחץ על כל האנשים, להסכים מראש לויתור על הזכויות שהתיקון מקנה להם.

מקורות

The administration's "White Paper": Information Infrastructure Task Force, Intellectual Property and the National Information Infrastructure: The Report of the Working Group on Intellectual Property Rights (1995).
An explanation of the White Paper: The Copyright Grab, Pamela Samuelson, Wired, Jan. 1996
Sold Out, James Boyle, New York Times, 31 March 1996
Public Data or Private Data, Washington Post, 4 Nov 1996.
(היה לנו קישור לזה בעבר, אבל הוואשינגטון פוסט החליט להתחיל לגבות תשלום ממשתמשים שמעוניינים לקרוא מאמרים מהאתר, ולכן החלטנו להסיר את הקישור)
Union for the Public Domain--an organization which aims to resist and reverse the overextension of copyright and patent powers.

מאמר זה פורסם ב- Free Software, Free Society: The Selected Essays of Richard M. Stallman.

חומר קריאה נוסף

Philosophy of the GNU Project
Copy Protection: Just Say No Published in Computer World.

הערת המחבר עוסקת על הקרב על הזכות לקרוא, ועל נושא הפיקוח האלקטרוני. המלחמה על הזכויות הללו כבר מתחילה.

הקישורים הבאים הם על טכנולוגיות שמפותחות כעת, על מנת למנוע ממך את הזכות לקרוא:

Electronic Publishing: An article about distribution of books in electronic form, and copyright issues affecting the right to read a copy.
Books inside Computers: Software to control who can read books and documents on a PC.

בחזרה לעמוד הראשי של GNU

לשאלות וברורים שקשורים ל- FSF או ל- GNU: צרו קשר עם gnu@gnu.org . דרכים אחרות ליצירת קשר עם FSF.

הערות על עמודי ה- WWW הללו, ניתן להפנות ל- webmasters@www.gnu.org. שאלות אחרות יש להפנות ל- gnu@gnu.org

כל הזכויות שמורות לריצ'ארד סטולמן (1996).

העתקה של מאמר זה בשלמותו וללא שינוי, מותרת בכל מדיום, ובלבד שהערה זו מוכלת בעותק. המאמר תורגם באופן חופשי לעברית ע"י עוזי פז ב- 8 ינואר 2004, וניתן לפנות אליו בהערות הקשורות לתרגום. כתובת הדואר האלקטרוני שלו הינה uzi ב- poboxes.com .